אתר זה נבנה לזכר  דודו גבע ז"ל, מאייר ומחבר ספרי קומיקס, קריקטוריסט מגדולי ההומוריסטנים שקמו בישראל.

גבע נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. כבר כשהיה בתיכון, הוא כתב מדור קומיקס שבועי ב"הארץ שלנו". שירת בצבא בהנדסה קרבית וכן כתב לעיתון "במחנה".
פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים "העולם הזה" (זו ארץ זו), "חדשות" (מדור "שירת הברווז" ואחרים), "מעריב" (יומן גבע, הדרך אל האושר), "העיר" (יוסף ואחיו, שתיקת הברווז) "כל העיר" (אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש) ו"הארץ".

גבע פרסם גם מספר ספרים, ובנוסף הוא היה שותף, בעיקר באיור, לספר "זו ארץ זו" שאיגד את מדורי הסאטירה ב"העולם הזה"; כתב במשותף עם קובי ניב את סדרת ספרי "מגוחך" ואת "אהלן וסהלן במערב הפרוע" ואחר כך הוציא סדרת ספרים קומיקסאית לבדו, שהבולטים בה הם "דרדר במדבר" ו"יומן הפקיד".

בראשית ימיו ב"כל העיר" יצר גבע, ביחד עם ניב, את דמותו של יוסף, פקיד העיריה. מפסידן, מכוער ומשופם, ארך אף ורוח, המקבל את גורלו - עבודת פקיד שגרתית - בהכנעה. במראהו ובהתנהגותו היה יוסף בלתי ישראלי להכעיס, כשהתנהגותו ואי-הבנתו מדגישים את הישראליות היתרה של הפקידים הסובבים אותו ושל שרשרת אחיו.

בשנת 1984 נמנה עם מייסדי העיתון "חדשות". בעיתון נועז וחדשני זה ניתנה לגבע יד חופשית כמעט לחלוטין, וכאן הגיע כשרונו הסאטירי הניכר למיצוי. ב"חדשות" הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה ב"שירת הברווז" - ריבוע שהופיע בתחתית עמוד 2 ועסק במופגן בכל מה שאינו ענייני השעה ובעיקר צרותיהם של ברווזים ולצידם בהמות משק אלמות אחרות כמו תרנגולות ופרות, שכאן ניתן להן פה.
איוריו של גבע, במיוחד החל בתקופה שאחרי "זו ארץ זו" התאפיינו בקו פשוט באופן קיצוני, על גבול הילדותי, במיוחד בפרסומיו בעיתונות, לצד סיפורי קומיקס מתוחכמים הרבה יותר מבחינה סגנונית ועיצובית כמו "אלנבי בלוז" או "עליות בחופשיות ירידות בבנקאיות" ב"דרדר במדבר" ו"השבת השחורה בזומש", "לגהינום ובחזרה" ו"באפלת התשוקה" ב"יומן הפקיד", בהן כלל פרודיות סגנוניות מתוחכמות ונסיונות סגנוניים מעניינים.

גבע הרבה לעסוק לאורך השנים במה שניתן לכנות "המיתוס הישראלי ושברו", במיוחד בהצבת דמויות עטורות תהילה מספרי הילדים האולטרא-ציוניים של תחילת שנות השישים מול המציאות המשתנה. ב"חסמב"ק בקיבוץ" ב"יומן הפקיד", למשל, חברי חסמב"ה הכבר-מבוגרים נקלעים להרפתקה בה הם מתבקשים לעזור לזאב כפיר-לביא, "הלוחם האגדי שכבש במו ידיו את מוצב החרמון". כפיר-לביא מאופיין, לבד משמו (כפיר ולביא הם השמות המקובלים אצל גבע לדמויות שליליות) באפיונים של דמות שלילית טיפוסית: אף ולסת רבועים, בלורית בלונדינית ואף זויתי. בסוף הסיפור, אחרי שהחסמב"קים נחשפים כאסופת בורגנים גזענים ואופורטוניסטים, מתגלה כי "הבוגד" אינו אלא כפיר-לביא עצמו.

פרודיות בולטות אחרות בנימה זו היו על דמויות כמו דנידין ("זלמנזל השומע ואינו נשמע"), ספרי "הגביע העולמי" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), קופיקו ("קופיקו באושוויץ ), ספרי ילדים חינוכיים ("סינדרל", "צחיה וזוהמיה", "הנאפאס שאנו מעשנים") או ההוויה הבטחונית לסוגיה (לדוגמה "א-ב בטחוננו"), ועוד. גבע גם הפגין טינה רבה כלפי שני מוסדות מוכרים אחרים בישראל: דת וצבא. פעמים רבות הוצגו אצלו אנשי דת ורבנים כבטלנים, נצלנים ושטופי זימה ואנשי צבא כקהים ואטומים.

עם תום ימי "חדשות" הוציא גבע ספר בשם "הברווז" שהיה אסופת איורים מימי חדשות ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת "וולט דיסני" שביקשה לאסור פרסום הסיפור "מובי דאק", שהתבסס על הדמות המאויירת "דונלד דאק"; הדיון במקרה הגיע לבית המשפט העליון ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו בספר.

בשנתיים האחרונות לחייו יצר מדור ייחודי ב"העיר", שבו הקצינו נימות שהתקיימו גם קודם ביצירתו. המדור היה נתון תכופות להסתערויות מצד כוחות חדשים שביקשו להפוך את המדור לתקין ובורגני, בניגוד לשאיפת הברווז לעשן ולהשחית עצמו עד מוות. מדור הפרידה של הטור  הוצג באופן שממנו השתמע כי ימיו של הטור מסתיימים בגלל מותו הקרב של יוצרו.

בראיון ל"ידיעות אחרונות", כשבועיים לפני מותו, טען גבע כי זה צפוי מראש: "אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק על-ידי חוט דקיק, שאם הוא יפקע, הכל יקרוס. אני מעשן, לא אוכל ירקות, ומה זה חי לא בריא. אני די נס רפואי. גם אם אני אמות בשנייה הזו, זה יהיה נס שהגעתי עד השנייה הזו." גבע נפטר ב-15 בפברואר 2005, לאחר התקף לב.

לפני מותו עוד הספיק גבע להוציא את חוברת הקומיקס החדשה "ספרות זולה" בהשתתפות אסי דיין, סייד קשוע, טינקרבל ורוני סומק.

דודו גבע היה בן 55 במותו הפתאומי.
השאיר אחריו בן (אהרון) ובת (תמי)

יהי זכרו ברוך.

המקור לחומר - אתר ויקיפדיה http://he.wikipedia.org