"בתחום היצירה שלו, שנושק לקומיקס ולאיור, דודו גבע היה הכי ישראלי שיש, וזה בא לידי ביטוי גם בנושאים שבהם טיפל וגם בסגנונו שהיה מאוד צברי, במובן הקוצני של המילה. היתה בו נשכנות ומרדנות וכשמסתכלים על הטור הקבוע שלו, 'הברווז', קשה לחשוב שמי שעומד מאחוריו הוא גבר בן 55 ולא נער מרדן. הוא היה נער נצחי, ציני מאוד עם הרבה חספוס ויושר. הוא היה איש אמיתי, אחד היוצרים הבולטים של הדור הזה. כולם גדלו על ברכי העשייה שלו ואני רואה את ההשפעה שלו דרך הסטודנטים שעוברים לי בין הידיים.

"סגנונו הגרפי וההומור שלו טבעו חותם ברבים שעוסקים בסוג הזה של היצירה. זה מצחיק, ב-30 בדצמבר פתחנו, חברי איגוד הקריקטוריסטים והמאיירים בישראל, תערוכה גדולה בחולון שמביאה את נקודת המבט שלנו על השנה שעברה בישראל. פניתי גם לקריקטוריסטים שאינם חברי האיגוד ובהם דודו והוא החליט לוותר. אני חושב שדודו לא היה מוכן להיות חלק במועדון שמוכן לקבל אותו. העבודה שלו היתה מסך ענק שדרכו הוא תקשר עם העולם והוא רצה שהעבודה תדבר בעדו".

"סרטי האנימציה שיצר עבור ערוץ 1 וחבורת "Zoo ארץ Zoo": "זה היה מניפסט מאוד פוליטי, מחאתי, סרקסטי, אירוני, נשכני וציני על השלטון בימי מלחמת יום כיפור ועל החברה הישראלית. אני חושב שהקו של החבורה הזו דבק בו כל חייו ולאורך כל יצירתו. זו היתה אמורה להיות תקופה של תפנית חשובה בחייו. הוא עשה מסיבת פרידה למדור 'הברווז' שירד מ'העיר' ופניו היו כלפי העתיד, מה שאמור היה להזרים דם חדש ביצירה. אני בטוח שהוא היה ממשיך להפתיע אותנו. זו אבידה גדולה לתחום שלנו".

"זאת אבידה גדולה, מכיוון שאני לא רחוק מהגיל שלו אני חושב שאסור למות בגיל הזה, אדם כל כך צעיר. הוא היה חלוץ בתחומו, היוצר הכי ישראלי שהיה, בתכנים, בשפה ובסגנון הגרפי. על פני השנים אני רואה את ההשפעה שלו על הצעירים. היו בו את החיספוס והמידיות והישראליות. מי שהיה רואה את האיורים שלו היה יכול לחשוב שמדובר בנער מוכשר ואני אומר זאת כמחמאה. שום דבר לא נפל ברוחו מאז שהחל לעבוד לפני 30 שנה.
 
"הוא עבד לבד בעיקר, זכיתי להביא אותו לבצלאל להרצות בפני סטודנטים, ההרגשה שלי היתה הוא לא אהב את זה. אני חושב שהוא העדיף שהעבודה שלו תדבר בעד עצמה. התלמידים נהנו מזה, הוא ענה על שאלות, סיפר קצת על עצמו. החברים שלו ידעו שהוא אהב את חוג החברים הקטן שלו, לא היה משתף פעולה בהכל. בתערוכה השנתית האחרונה בחולון של האיגוד הוא לא השתתף, הוא גם לא היה חבר באיגוד, הוא הרגיש שאין בזה צורך. העשייה שלו היתה כל כך חשובה והצטערתי שהוא לא היה חבר.
 
"איבדנו יוצר חשוב מאוד. בתחום הזה בתרבות, אולי התחום הישראלי ביותר שלנו. היתה תקופה כשהוא עשה את הקומיקס בצרפת, שלא הבינו אותו. הוא היה קריקטוריסט של ישראל, בכל רמ"ח אבריו".

"דודו גבע הוא אבידה עצומה כיוון שהיה לו קודם כל כישרון יוצא דופן, ראש פרוע והומור מיוחד. את היכולת שלו לתרגם את ההומור לציור יש למעטים מאוד.

"כל היצירות שלו, החל מהאנימציות הראשונות לטלוויזיה הישראלית כמו 'קפה טורקי' של אריק איינשטיין ושירים אחרים, ואחר כך הציורים והספרים, בעיתונות, קריקטורות, כל זה יבול עצום של כישרון נדיר. האבידה גדולה במיוחד כשמדובר באדם צעיר שיכול היה לעשות עוד הרבה מאוד, הוא יחסר מאוד לחברה הישראלית".

"הוא היה יוצר חשוב ממדרגה ראשונה. מעבר ליכולת הציור הנפלאה שלו, היה לו ראש פרוע ומיוחד במינו. זה שמייצר את בני האדם לא יצר הרבה 'דודו גבעים'. יש לו הומור יוצא מגדר הרגיל, מעבר לעבודות שעשה בשבילי ועם כותבי 'ניקוי ראש' – הסידרה שלו על הברווז זו קלאסיקה. לדודו היה ראש פורה, הייתה לו יכולות להשתמש בהומור עם קו הציור שלו, יכולת שהייתה למעט מאוד אנשים. בסאטירה דודו לא חשש מכלום, הוא התעסק עם שואה, התעסק עם גזענות, אבל גם כשהיה יוצר קריקטורה בוטה, היה בה תחכום, סופיסטיקציה – זה לא היה רק נבוט על הראש".