יחיד ומיוחד/ שי טוחנר (בן כיתה בגמנסיה רחביה)
התברכנו במחזור מפואר (1968) בגימנסיה העברית בירושלים. רבים מהבוגרים זכו להצלחה בתחומים רבים בחיים, אולם הראשון שהתבלט בכשרונו המיוחד עוד בכיתות הנמוכות בבית הספר היה דודו. לעולם לא אשכח את עיתון הקיר שלו בכיתתנו שיצר לבדו, ולעולם לא אשכח את יצירותיו, עוד כילד, שלא רק שתרמו למורל של כולם, אלא אף היו הכלי הטוב ביותר להתמודדות באמצעות הומור עם כל מיני בעיות וקונפליקטים, כולל עם המורים, שגרם להם לעתים לשינויים בתפיסת עולמם ודפוסי התנהגותם לאחר שהבינו לבד תוך עיון בחומר על הקיר עד כמה הם התנהגו בצורה לא סבירה, וזאת בלי לעורר שום עימות.
לצערי, נסיבות החיים של שנינו גרמו לכך שלא נשמר קשר רציף ביננו מאז סיום התיכון.
אני רק יכול לקוות שאחרים ימשיכו את דרכו המיוחדת וישתמשו במורשתו ובדרכו לפתרון בעיות בין אישיות בהרבה תחומים.
יהיה זכרו ברוך, ותמיד אתי
שי טוחנר
דודו היה איש שלא יכול היה להכיל את הכשרון שבו/ אפרים סידון (חבר)
"דודו היה האיש הכי לא צפוי, הכי לא ממסדי והכי לא שגרתי שהכרתי, לטוב ולרע. היה בו שילוב נדיר של כשרון עצום עם יכולת יוצאת דופן להסתכסך, לריב, לשבור דברים ולקבל החלטות שלא להבין מאיפה הן באו. יחד עם זאת היה בו קסם אדיר וחוש הומור שלא מן העולם הזה. דודו היה איש שלא יכול היה להכיל את הכשרון שבו, מרוב שהכשרון נזל לו מכל החורים, כולל חורים שאנשים אחרים לא ידעו על קיומם ובטח לא ישתמשו בהם. היתה לו יכולת להיות אינפנטיל עם תעודות, והוא היה כזה, ומצד שני להיות איש עם מעוף וראייה מזוויות יוצאות דופן. קשה היה לנצח אותו בזה". סידון הוסיף: "עשינו המון דברים ביחד וגם לאחרונה עבדנו במשותף על 'המילון הירושלמי' שפורסם ב'כל העיר'. לפני כמה זמן פניתי אליו שיאייר ספר ילדים משוגע שכתבתי. הוא שאל אם יש בו זיונים, פיפי קקה ומגע מיני שלא כדרך הטבע. אמרתי שאני מצטער, זה מיועד לילדים ואין שם סטיות. הוא אמר שהוא כבר לא עושה דברים בלי סטיות. אני משוכנע שהוא התכוון בשיא הרצינות. קשה להבין איך איש מדנים, קשה, קנאי ונרגן יכול להיות כל כך מקסים. לא הכרתי איש שסלד כל כך מהממסד ובז למסגרות רשמיות וכבוד כמותו. לא שהוא לא אהב כבוד או כסף, אבל 'בנקאים', אותם אנשים שקמים בשמונה לעבודה ודופקים כרטיס, פשוט הוציאו אותו מכליו".
הוא היה קריקטוריסט של ישראל, בכל רמ"ח אבריו/ מישל קישקה (יו"ר איגוד הקריקטוריסטים)
"בתחום היצירה שלו, שנושק לקומיקס ולאיור, דודו גבע היה הכי ישראלי שיש, וזה בא לידי ביטוי גם בנושאים שבהם טיפל וגם בסגנונו שהיה מאוד צברי, במובן הקוצני של המילה. היתה בו נשכנות ומרדנות וכשמסתכלים על הטור הקבוע שלו, 'הברווז', קשה לחשוב שמי שעומד מאחוריו הוא גבר בן 55 ולא נער מרדן. הוא היה נער נצחי, ציני מאוד עם הרבה חספוס ויושר. הוא היה איש אמיתי, אחד היוצרים הבולטים של הדור הזה. כולם גדלו על ברכי העשייה שלו ואני רואה את ההשפעה שלו דרך הסטודנטים שעוברים לי בין הידיים.
"סגנונו הגרפי וההומור שלו טבעו חותם ברבים שעוסקים בסוג הזה של היצירה. זה מצחיק, ב-30 בדצמבר פתחנו, חברי איגוד הקריקטוריסטים והמאיירים בישראל, תערוכה גדולה בחולון שמביאה את נקודת המבט שלנו על השנה שעברה בישראל. פניתי גם לקריקטוריסטים שאינם חברי האיגוד ובהם דודו והוא החליט לוותר. אני חושב שדודו לא היה מוכן להיות חלק במועדון שמוכן לקבל אותו. העבודה שלו היתה מסך ענק שדרכו הוא תקשר עם העולם והוא רצה שהעבודה תדבר בעדו".
"סרטי האנימציה שיצר עבור ערוץ 1 וחבורת "Zoo ארץ Zoo": "זה היה מניפסט מאוד פוליטי, מחאתי, סרקסטי, אירוני, נשכני וציני על השלטון בימי מלחמת יום כיפור ועל החברה הישראלית. אני חושב שהקו של החבורה הזו דבק בו כל חייו ולאורך כל יצירתו. זו היתה אמורה להיות תקופה של תפנית חשובה בחייו. הוא עשה מסיבת פרידה למדור 'הברווז' שירד מ'העיר' ופניו היו כלפי העתיד, מה שאמור היה להזרים דם חדש ביצירה. אני בטוח שהוא היה ממשיך להפתיע אותנו. זו אבידה גדולה לתחום שלנו".
"זאת אבידה גדולה, מכיוון שאני לא רחוק מהגיל שלו אני חושב שאסור למות בגיל הזה, אדם כל כך צעיר. הוא היה חלוץ בתחומו, היוצר הכי ישראלי שהיה, בתכנים, בשפה ובסגנון הגרפי. על פני השנים אני רואה את ההשפעה שלו על הצעירים. היו בו את החיספוס והמידיות והישראליות. מי שהיה רואה את האיורים שלו היה יכול לחשוב שמדובר בנער מוכשר ואני אומר זאת כמחמאה. שום דבר לא נפל ברוחו מאז שהחל לעבוד לפני 30 שנה.
"הוא עבד לבד בעיקר, זכיתי להביא אותו לבצלאל להרצות בפני סטודנטים, ההרגשה שלי היתה הוא לא אהב את זה. אני חושב שהוא העדיף שהעבודה שלו תדבר בעד עצמה. התלמידים נהנו מזה, הוא ענה על שאלות, סיפר קצת על עצמו. החברים שלו ידעו שהוא אהב את חוג החברים הקטן שלו, לא היה משתף פעולה בהכל. בתערוכה השנתית האחרונה בחולון של האיגוד הוא לא השתתף, הוא גם לא היה חבר באיגוד, הוא הרגיש שאין בזה צורך. העשייה שלו היתה כל כך חשובה והצטערתי שהוא לא היה חבר.
"איבדנו יוצר חשוב מאוד. בתחום הזה בתרבות, אולי התחום הישראלי ביותר שלנו. היתה תקופה כשהוא עשה את הקומיקס בצרפת, שלא הבינו אותו. הוא היה קריקטוריסט של ישראל, בכל רמ"ח אבריו".
הוא יחסר מאוד לחברה הישראלית/ מוטי קירשנבאום (חבר)
"דודו גבע הוא אבידה עצומה כיוון שהיה לו קודם כל כישרון יוצא דופן, ראש פרוע והומור מיוחד. את היכולת שלו לתרגם את ההומור לציור יש למעטים מאוד.
"כל היצירות שלו, החל מהאנימציות הראשונות לטלוויזיה הישראלית כמו 'קפה טורקי' של אריק איינשטיין ושירים אחרים, ואחר כך הציורים והספרים, בעיתונות, קריקטורות, כל זה יבול עצום של כישרון נדיר. האבידה גדולה במיוחד כשמדובר באדם צעיר שיכול היה לעשות עוד הרבה מאוד, הוא יחסר מאוד לחברה הישראלית".
"הוא היה יוצר חשוב ממדרגה ראשונה. מעבר ליכולת הציור הנפלאה שלו, היה לו ראש פרוע ומיוחד במינו. זה שמייצר את בני האדם לא יצר הרבה 'דודו גבעים'. יש לו הומור יוצא מגדר הרגיל, מעבר לעבודות שעשה בשבילי ועם כותבי 'ניקוי ראש' – הסידרה שלו על הברווז זו קלאסיקה. לדודו היה ראש פורה, הייתה לו יכולות להשתמש בהומור עם קו הציור שלו, יכולת שהייתה למעט מאוד אנשים. בסאטירה דודו לא חשש מכלום, הוא התעסק עם שואה, התעסק עם גזענות, אבל גם כשהיה יוצר קריקטורה בוטה, היה בה תחכום, סופיסטיקציה – זה לא היה רק נבוט על הראש".
היה הגדול מכולם/ ג'ו פלקונטי
אמנון דנקנר ירש את המדור הענק שלו מהעורך הקודם של מעריב, וקינא בכשרון העצום של דודו. התוצאה היתה מעברו של דודו להעיר.
גם שוקן סגר את הדלת בסופו של דבר.
בסופו של חשבון - תפוצתו של מעריב החלה לרדת עם עזיבת דודו. אותו הדבר קרה להעיר. שני הטיפשים המטופשים, דנקנר ושוקן, לא הבינו מה שפר מזלם שדודו עבד אצלם ולא העריכו את גודל הנפילה לאחר עזיבתו.
החשד שלי שהדברים האלה, ובמיוחד, התנהגותו של שוקן, הביאו על דודו היקר את סופו. הוא פשוט לקח ללב.
ואת פגישתי הקצרה עם דודו גבע במסעדה בת"א עת ישב עם השחקן יוסי פולק - אנצור לתמיד. חביבותו וחוש ההומור שלו היו נפלאים.
קשה להתמודד עם אבא כמו דודו גבע, בכל זאת, הוא חי חיים חופשיים לגמרי, חסרי מחוייבות ומלאים בכיף שלו. אבל כחבר אין כמוהו. הרבה כיף היה לנו בשנים האחרונות ואני כל כך שמח על איך שהם היו. היה מלא כיף, הרבה שיחות נפש (וגם הרבה שטויות), היו הרבה עצות לדקה וחצי הקרובים ולחיים שלמים והמון זמנים טובים.
גם ישיבה בבית קפה לחצי שעה או קניות בסופר-מרקט היו תענוג כי כל אירוע, אפילו הכי קצר, היה כמו מסיבה שלמה מלאה בצחוקים שממש עושה את היום. בכלל, לדעת שאני הולך לבוא אליו בנה לי את הבוקר בציפייה לתענוג שיהיה.
הוא היה כל כך מצחיק, בצורה לא רגילה. הוא היה הכי מיוחד. בן אדם אהוב ובעיקר- מגניב. הוא היה אמן טוטאלי- היה לו ראש יוצא מן הכלל וכישרון אדיר בכל תחום שעסק בו, אם זה קריקטורות וקומיקס או ציור דרמטי אמיתי, הוא היה פשוט מצויין. הוא היה חבר נאמן, אדם לשעת צרה (אפילו הקטנה שבהם) עם לב ענק וחיוך גדול.
ואין מילים לתאר כמה שהוא חסר, לא רק לי אלא לחברים שלו, למשפחה בכלל ולכל עולם האומנות והקומיקס בארץ. שום דבר לא יהיה אותו דבר בלעדיו. החיים נראים אפורים בלי הברווז הצהוב הבוהק שלו והצחוק הגדול. ואני בכלל לא יכול לתאר כמה שאני גאה בו- על האומנות, על האמת שלו, על הדרך חיים שלו, על הדרך בה גידל אותנו, על כל פרוייקט גדול ובדיחה קטנה- הוא הדהים אותי. וכל כך טוב לי לדעת שחוויתי כל כך הרבה שנים לידו ובמיוחד השנים האחרונות- בהם התקרבנו כאבא ובן וכחברים.
כל כך טוב לי לדעת שלמרות שהוא נפטר, הוא עשה כל מה שהוא אי פעם חלם לעשות והוא חי תמיד בדרך שהוא קבע לעצמו, הוא הספיק המון ואהב כל רגע. איזה חיים היו לך אבא... לא יאמן.
אז עם הרבה געגועים, הרבה עצב ודמעות והמון המון אהבה, להתראות. אהרון (אהרל'ה בשבילך).
גאון משחר ילדותו ונעוריו/ יעקב גרוס (ידיד טוב משנות ה70)לקריאה
גאון משחר ילדותו ונעוריו/ יעקב גרוס
את דודו הכרתי בראשית שרותו הצבאי. שלחו אותו לשרת בשרטטיה של בסיס ההדרכה של חיל ההנדסה באדוריים, אני שרתתי כקצין חינוך. כישרונו המדהים ומהירות עבודתו "העניקו" לו מיד חצי משרה נוספת בחינוך, שבו יכול היה לבטא את יכולתו המופלאה לצייר ולטבוע את חותמו בכל פינות הבסיס, ובחוברות ההדרכה וסיומי הקורסים באיוריו הנפלאים, גם כשהם מתארים נושאים צבאיים. הקשר בינינו היה הדוק ונשמר במשך שנים אחדות לאחר השירות הצבאי, (עד מלחמת יום הכיפורים), באותה תקופה שלאחר שירותו הצבאי, הוצאתי לאור 3 ספרים, לראשון קראתי: "שירי המישור אשר ליעקב ואיורי הגבע אשר לדוד" שם ארוך ששילב את שמות שנינו ביצירה משותפת, עצמאית וראשונה לכל אחד מאיתנו. זהו ספר צנוע, ולא כל כך ידוע - אך כשרונו של דודו הופגן בו וגם את שני ספרי הבאים אייר: "בצל הפטל האדום" ו"מלך השעות". איוריו באותם שנים היו הרבה יותר קלאסים, מדויקים ומסוגננים, אבל הרעיונות הגרפיים הציתו את הדמיון. באותם שנים, התחלתי את דרכי כ"ירושלמי" מתחיל באוניברסיטה העברית. דודו לא רצה ללמוד באקדמיה. הוא האמין בכשרונו, וביכולתו לפרוץ קדימה, ולא היה זקוק לתעודות. להודות על האמת, הוא היה אוטודידאקט מהמוצלחים יותר שהכרתי בחיי, סקרן, מתעניין שידע ללמוד מהר ולישם את שאהב - ללא רבב. הקשר היחיד שהיה נחוץ לו ב"אקדמיה" היו הסטודנטים, ידידי שהקימו באותה תקופה "קבארט סאטירי" באולמי סורממלו. באותה תקופה הייתי ראש ועדת תרבות של הסתדרות הסטודנטים, והקבארט היה בתחומי פעילותי. דודו יצר קשר חם עם ידידי פרוייקה סידון, קובי ניב וחנוך מרמרי והצליח ליצור איתם גל חדש של סאטירה ויזואלית שהפכה נכס לאומי לבני דורנו. מעל מטתי תלויות כל השנים יצירותיו הראשונות שהודפסו בשהר, ב1970. הן אינן דומות לברווז שהפך לסמלו. אבל הן הזכירו לי בחייו - ויזכירו לי תמיד את אשיותו החביבה, אבל נחרצת, החייכנית, אבל יודעת לדרוש ולעמוד על שלה. לכשרונו ועשיתו אין תחליף. זה גורלם של גאונים. יבואו גאונים חדשים, אבל את מקומו של דודו איש לא יוכל למלא. הוא השאיר בלב כולנו את שירת הברווז, געגוע שלא יגמר לעולם.